ביולי 1962, אחרי 132 שנות כיבוש צרפתי ושבע שנים של מלחמת עצמאות עקובה מדם, זכתה אלג'יריה בעצמאותה. במקביל לחירויות שבהן זכו התושבים המקומיים, למעלה ממיליון מתנחלים נאלצו לעזוב את המדינה, חלקם בכלל צאצאי מהגרים שהגיעו עוד במאה ה-19 ובהם גם לא מעט יהודים. ההייתה זו תולדה לוגית של מהלכים היסטוריים? אקט של פאניקה? תוצאה סבירה […]
ביולי 1962, אחרי 132 שנות כיבוש צרפתי ושבע שנים של מלחמת עצמאות עקובה מדם, זכתה אלג'יריה בעצמאותה. במקביל לחירויות שבהן זכו התושבים המקומיים, למעלה ממיליון מתנחלים נאלצו לעזוב את המדינה, חלקם בכלל צאצאי מהגרים שהגיעו עוד במאה ה-19 ובהם גם לא מעט יהודים. ההייתה זו תולדה לוגית של מהלכים היסטוריים? אקט של פאניקה? תוצאה סבירה של האלימות הקשה מצד שני הניצים? אלמלא עזבו האירופאים, האם שתי הקהילות היו מצליחות לחיות בדו–קיום? ז'אן–פייר לדו, קולנוען אלג'ירי שסיים את לימודי הקולנוע בבריה"מ, מתפקד כאן כאספן זיכרונות אישיים ובאמצעות ארבע אפיזודות בנויות לתלפיות מנחה אותנו במסע העובר דרך שנים ארוכות של הדחקה.(160 דקות, צרפתית וערבית, תרגום לעברית)(160 min., Fre.& Arab., Heb. Sub)
בתום ההקרנה שיחה עם הבמאי
