כמה מילים מאת היוצר

גיליון טכני . | . תקציר . | . מאת היוצר . | . תמיכה . | EnglishFrancais

 

נולדתי בשנת 1947, באלג'יריה, לאם יהודיה ואב קומוניסט ממוצא ספרדי. החשבתי את עצמי כאלג'יראי, אימצתי את דעותיו הקומוניסטיות של אבי, ונשארתי באלג'יריה לאחר העצמאות בדיוק כמו הוריי. לא עזבתי את אלג'יריה אלא בשנת 1993, כשאיסלאמיסטיים איימו על חיי. 

את הסרט הזה עשיתי כדי להבין מדוע במשך 50 שנה התכחשתי לעולם היהודי, ליהדות, ולישראל. אמנם לא התכחשתי להיותי יהודי, אבל בחרתי לכרות את ה"איבר" הזה מגוף חיי.  תוצאות המעשה הובילו לכך שלא ראיתי עוד את דודי (אח אימי) שנפטר לפני 14 שנה. הוא עזב את אלג'יריה ועלה לישראל בשנת 1961, כך שלא הכרתי גם את שלושת ילדיו. 

הסרט האחרון שלי "אלג'יריה, סיפורים שאין לספר", שנאסר להקרנה באלג'יריה משום שבפעם הראשונה העלה לדיון את שאלת הטבח שערכו כוחות ה-FLN באוכלוסיות הלא-מוסלמיות לכל אורך "מלחמת השחרור", שהפכה להיות גם "מלחמת הטיהור", יצא לאקרנים לבסוף בצרפת, בשנת 2008. 

באותה שנה נבחר הסרט לפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בירושלים שאף הזמין אותי לבוא באופן אישי. למרות היסוסיי, נעניתי לבסוף להפצרותיה של בתי וקיבלתי את ההזמנה. לרגע לא חשבתי שהנסיעה הזאת תהיה התחלתה של הרפתקה חדשה, שאותה אני מגולל בסרט חדש זה "ישראל, המסע האסור". 

הסרט הוא כעין מסה קולנועית בנושא "השאלה היהודית" הלובש תבנית של סרט-מסע. הסרט מקיים תנועת הלוך ושוב אינסופית בין סיפור חיי האישי לבין ההיסטוריה היהודית בת שלושת אלפים השנים, אותה כמעט ולא הכרתי עד לאחרונה. וזאת גם תוך כדי שילוב של הקשת האתנית המגוונת שבישראל (ערבים – נוצרים ומוסלמים, בדואים, ועוד…) 

את הסרט צילמתי בעצמי במשך שנה תמימה, מלווה במפיקה-שותפה שלי זיוה פוסטק לצורך התרגום, ובבתי נאוול.  מעשה של הנחלת מורשת מאוחר לבתי אבל גם לדור שלם של צעירים חשוכי ידע, כפי שהיינו שנינו, בכל הקשור לישראל. 

למרות שבאופיו הסרט הוא אינטרוספקציה, בחינה פנימית, הוא כלל ועיקר לא נרקיסיסטי. לכל אורך הסרט אני מחזיק במצלמה והפעם היחידה שאני מופיע היא בעלייה אל קברו של דודי באשדוד: שם אני מצולם על-ידי בתי. 

המסע אל עצמי הינו בראש ובראשונה ניסיון להיחשף ולחשוף עבור האחרים את כל מה שמסיבות אידיאולוגיות, או סיבות אפלות עוד יותר, רציתי לא לדעת: עָם, מקומותיו, ההיסטוריה שלו, חדשה כמו ישנה, אמונותיו… 

האם זה בשל המשא הכבד על כתפיו של ילד השומע את אביו אומר "בן דת משה" כדי שלא לבטא את המילה הפוגענית "יהודי"?  האם בשל האתיאיזם של אבי צמצמתי את היהדות לכדי דת גרידא? האם בשל העובדה שמאוחר יותר, מעת שהוריי החליטו להישאר באלג'יריה לאחר קבלת העצמאות ואף אני הפכתי לאזרח המדינה, בלתי אפשרי היה לבחון ולעסוק בשתי מילים המגלמות את האיבה הנוקבת של העולם הערבי ליהודים: ציונות ופלסטין?                                                            או אולי בשל העובדה כי נושא "השאלה היהודית" לא מצא עדיין את תשובתו, משום שגם יהודים רבים תוהים היום בנוגע לקיומו של העם היהודי? 

מעבר למסלול חיי האישי, לאותה חקירה אישית ארוכה, ממנה ניתן יהיה להתרשם בסרט, הצופה, הלא-יהודי, אבל גם היהודי, יוזמן לבחון מחדש את דעותיו הפרטיות בנוגע לעולם היהודי ולישראל, הקשורים לעיתים תכופות למילים ממוקשות, ההופכות מהר לדעות קדומות. 

אבל מעבר לסוגיות המיידיות המטופלות בסרט, כל אחד יוכל לבחון את מעורבותו האישית בשאלות כגון טאבו, הכחשה, צנזורה-עצמית, התניות, והעבודה שיש לעשות על מנת להיפטר מהם… 

אם סרט זה יכול להיחשב לנקודת מפנה בעבודה שלי, מכיוון שאני עוסק בו בדברים שעד עתה הדחקתי, בעיניי הוא מהווה המשכיות לטרילוגיה האחרונה שלי (אלג'יריה , רוחות הרפאים שלי / החלום האלג'יראי / אלג'יריה, סיפורים  שאין לספר), גם בהקשר התכני (זהות אל מול ההיסטוריה) וגם ובעיקר בהקשר התבניתי (סרט-מסע). 

אם הטרילוגיה האחרונה שלי התחקתה אחר האוטופיה של אבי ובעקבותיו שלי, בנוגע לאחווה מולטי-אתנית, הקואדרולוגיה הנוכחית היא מסע התחקות אחר האמת, המוקדשת לאימי ולדודי. 

 

ז'אן פייר ליידו